חתול כחול: יוני 2009

יום שלישי, 30 ביוני 2009

שתקום האישה המרוצה

המתנתי זמן מה "במארב" קודם לצילום. כאשר האישה חצתה במעבר החציה, צילמתי. להפתעתי הנעימה, ראיתי בתמונה גם צעירה הלבושה בלבן (במדרכה המקבילה) שמשכה את תשומת לבי עשר דקות קודם לכן. צורת גופה והמראה החיצוני שלה, נאה ביותר. מעניין מה היה לה לומר בדבר? הזדהות עם השלט או עם הרהורי? צולם בתל אביב, יוני 2009.

משמעות

לקול שירתה וצליל נגינתה של אורה זיטנר"הכניסיני" של ביאליק, התרגשתי עד דמעות. צפיתי בה, הקשבתי לשירתה הבשלה והצלולה, האזנתי למלים המרגשות והדמעות זלגו מאליהן. "אוֹמְרִים, אַהֲבָה יֵשׁ בָּעוֹלָם–מַה זֹּאת אַהֲבָה?" קודם לכן, התעלל בה, פשוטו כמשמעו, איש הסאונד באודיטוריום. איש גס רוח שדיבר אליה כאחרון פרחחי הרחוב. אורה ביקשה לבדוק את המיקרופון ונקשה בו, אך הוא השתלח בה בשפה גסה. באותו הרגע, נעלבתי במקומה וחמתי בערה בי. איזה חצוף! אך היא, דיברה אליו רכות, הצטחקה והמתינה לתורה לשיר ולנגן. ביני לבין עצמי הרהרתי, כעת היא ודאי כועסת, כיצד תוכל להופיע? אם אני הייתי בסיטואציה זאת, קרוב לודאי שלא הייתי "נכנס בו" כגמולו, אך כעסי העצור היה מעיק עלי ומפריע לי להופיע. אך לא! אורה "שכחה" מהעניין והופיע באופן יוצא מן הכלל. תוך כדי הופעתה, נזכרתי בהרצאתה הקודמת של שרה אוסטרוב "אדם מחפש משמעות". שרה הקריאה קטעים מספרים מהם ניתן ללמוד שהחיפוש אחר משמעות, טבוע בנפשו של האדם. כאשר האישה הולכת למותה ב"אלף שמשות זוהרות", היא מצליחה לפתע להבין את המשמעות של דברים פשוטים ובסיסיים שהיו לה בחייה. ההבנה הזאת, הציפה אותה בשלווה מוזרה אל מול פני המוות, ללמדנו שמי שמצא משמעות בחייו (או לחייו), קל לו להפרד מהם. ולהיפך, מי שלא מוצא משמעות בחייו, נאחז בהם בחזקה (ואולי בחרדה). זהו פרדוקס! הרהרתי באורה, האמנית שהופיעה וכה ריגשה אותי. אורה הצליחה לשמור על צלם אנוש! גם כאשר אדם גס רוח איים על שלוות נפשה. כיצד הצליחה לעשות זאת? בהתנהגותה של אורה יש משמעות גדולה. זהו אולי סוד קור רוחה. לשמור על צלם אנוש! להשאר בן אדם בחברת פרא אדם. צולם בבית אריאלה, תל אביב, יוני 2009.

יום שישי, 26 ביוני 2009

שלוותו של חתול

לכבוד הוא לי להיות חלק מאוהבי החתולים. אחד מהם הוא לי ראטלאדג' שכתב את "199 עצות לחתול". מתוך הספר: "אל תהיה פראייר של אף אחד". ועוד, "תהיה עדין, אבל באופן פראי". "תן לכלבים ישנים לישון". גם ורוניק ויין בספרה האמנות של לא לעשות כלום, משבחת את היכולת החתולית להרגע "החתולים כבר יודעים כל מה שיש לדעת על מדיטציה". כבר קרוב לשנתיים אין חתול בביתנו. אשתי מתנגדת, אני מהסס. אחרי שנים ארוכות של נוכחות חתולית שנגמרה פעמיים בצער וכאב, קשה לנו. הייתי צריך לעבור עם עצמי תהליך כדי לשחרר את רגש האשמה מצדי הקשור במותו של בונו והעלמותה של בובולינה. בשני המיקרים, הבאתי גור חתולים שבמיקרה או לא, שיבש את מהלך חייהם. לא תמיד כוונות טובות משפיעות לטובה. זהו לקח אדיר שאני נושא עמי, לאו דוקא ביחסי לחתולים, אלא בכלל. בונו נפטר ממחלת כליות לפני כשנתיים (בגיל 9). בובולינה נעלמה לפני 10 שנים כשהייתה בת 14. לאחר שעברנו דירה, היא לא מצאה את מקומה ומספר פעמים נעלמה וחזרה עד להעלמותה הסופית. גם לבונו וגם לבובולינה נקשרנו ואהבנו. הם היו מיוחדים במינם. בצעירותה, בובולינה הפליאה בניתוריה לגובה של 2 מטר לערך. זאת הייתה התמחותי לעודד אותה לנתר. בונו נהג לעמוד על שני רגליו האחוריות כאשר הקדמיות מושטות לחובק חם ואוהב מצידה של בתי. החתולים הביאו לבית אוירה של רוגע ושובבות גם יחד. אני מתגעגע. צולם ברחוב גורדון, תל אביב, יוני 2009.

יונה באדנית

דעתי על היונה התעצבה תוך כדי ניסיון לגרשה מאדנית דירתי. הדימוי התנ"כי שלה הוא סמל השלום. תואר זה ניתן לה לאחר שחזרה עם עלה זית בפיה לתיבת נח. למרות זאת, רבים סולדים מיונים וזאת משום שהן מקננות במרפסות, מושכות פשפשים ומלכלכות מאוד. לפני חצי שנה בערך, קבע זוג יונים את קינו באדנית דירתנו. כך החל מאבקי בהם. למעשה, נגררתי לעימות איתם בחוסר חשק משווע. למה לגרש יונים? בלחץ אשתי ובתי (שסבלה מהם יותר מכל), נאלצתי להפשיל שרוולים ולעבוד. קודם לכן קבעתי קו אדום. איני פוגע בהם פיסית או בגוזליהן. כך נאלצתי להמתין עד התבגרותן של הגוזלים ולשיר להם מידי יום ביומו את השיר "עוף גוזל חתוך את השמים..." אך הם כלל לא מיהרו לעזוב את גן העדן שבאדניתי. אחר שנמאס להם מהפזמון ועפו, מיהרתי לכסות את האדנית ברשתות ולהודיע לבני משפחתי בסיפוק רב, עשיתי זאת! אך היונים לעגו לי וחיש מהר דגרו בתורן על ביצים טריות לחיי הדור הבא של היונים! הפעם לא חיכיתי לגוזלים. אספתי את הקן כמו שהוא, עם הביצים ועליתי לגג הבניין. שם הצבתי אותו במקום בטוח בתקווה שהיונים יעזבו את האדנית ויעברו לגג הבטוח. אך לא! זוג היונים נקשר אלינו בעבותות של אהבה ושלום. בשלב זה התחלתי להבין שלפני עוף עיקש במיוחד. הם לא מוותרים. אך גם אני לא ויתרתי. בשל גודלה של האדנית, פיזרתי באופן חלקי דוקרנים פלסטיים (אחרת, הייתי מתרושש). בחלקים אחרים, ייצרתי דוקרנים פרי המצאתי. מסמרים שנעצתי בתוך לייסטים מעץ. שיכור מגאווה עצמית, הכרזתי באופן חגיגי לבני ביתי: זהו, היונים לא יחזרו אלינו יותר. תוך יום נדהמתי לראות שהיונים לא שמים על הדוקרנים שלי. הן הציבו את רגליהן בזהירות בין המסמרים וכך צעדו להם לבטח. כאן הבנתי שהיונה עוף נבון. לומדת מהר מאוד מנסיונה. כך נמשך המאבק כאשר קניתי רשתות מתכת משופרות, ייצרתי דוקרנים משופרים והפכתי את האדנית ליעד מבוצר. הפעם גם אני למדתי משהו. לא להתגאות. הסתפקתי בהכרזה שכעת יהיה ליונים יותר קשה. אבל קושי לא מרתיעה יונה. נחישותה אינה יודעת גבול. גם אומץ ליבה. כן היונה נחושה, אמיצה, נאמנה ורבת תושיה. אבל, אני מוכרח להוסיף, לא אלימה. כאן אולי חיזוק לדימויה כסמל השלום. כאשר אני צופה בטקס המרהיב של חיזור הזכר, אני מתפלא לעתים כיצד מקבל הוא בשוויון נפש את סירובה של הנקבה להיות בת זוגתו. גבר עלול להיות אלים ומסוכן מאוד במצבים אלה. אך זה, פשוט מוותר ומנסה ברוב טקסיות לשבות את ליבה של יונה נקבה אחרת. גם הנאמנות ההדדית של זוג היונים, ראויה להערכה ושבח. היונים כה מסורים זה לזה, עד כדי סיכון חיים. באחד הימים נלכדה נקבת היונה ברשת. הזכר לא שקט ולא נח עד אשר...שחררתי אותה עד לפגישתם הנרגשת והאוהבת. בתמונה נראה יונה באדנית ביתי. מבטו אמיץ ונחוש. צלם אותי כך רמז לי, אני לא מתכוון לעזוב כל כך מהר. אני ממשיך להאבק בו ובבת זוגתו אך מהרהר לתומי. מה יקרה כאשר יעזבו באמת? האם לא אתגעגע אליהם? צולם באדנית ביתי בראשון לציון, יוני 2009.

יום חמישי, 25 ביוני 2009

הזבוב ואובמה

לפני מספר ימים, התראיין נשיא ארה"ב, ברק חוסיין אובמה בראיון טלויזיוני. במהלך הראיון, הרג הנשיא זבוב שהיה סמוך לו. קטע הוידיאו שבו ניראה אובמה הורג את הזבוב ואומר "הרגתי את הממזר", זכה לצפיות רבות ביו-טיוב ולהתייחסויות רבות בתקשורת. לאחר מספר ימים, ישבתי בבית קפה תל אביבי כשלפתע התיישב זבוב על החשבון שהוגש לי. הזבוב ישב בנחת, הביט בי בנימוס ואף איפשר לי לצלם אותו (קירבתי אליו את המצלמה במצב מקרו). הרהרתי באובמה והתפלאתי. כיצד אדם רך ורודף שלום, שקולו צלול וברור, ששפתו שופעת חן ומרגליות, מיהר להרוג זבוב שכל חטאו הוא בכך שהעז להתקרב לנשיא האמריקני השחור הראשון. האם מגיע לזבוב גזר דין מוות? האם חשב הנשיא על אוכלוסית הזבובים העצומה בעולם, על עוצמתם וחשיבותם, על מורשתם רבת השנים? האם לא יכול היה לנסות לשבח, להלל ולפאר את תרומתם של הזבובים לתרבות העולם? למה לא ניסה במלים רכות ויפות לפייס את הזבוב "המטריד", נציג לקהילה מפוארת של זבובים בעולם? או לכל הפחות, להניסו ביד רכה? האם הדבר מעיד שהצהרות לחוד וכוונות לחוד (ואולי גם מעשים)? הזבוב "שלי" המשיך לשבת גם כאשר שילמתי עבור החשבון ואף בקומי ללכת. אולי רצה להוכיח בכך שלא כל הזבובים קורצו מאותו החומר, ואולי אף למסור שגם זבוב צריך לקבל יחס אנושי פשוט.

יום שבת, 6 ביוני 2009

חולצות רבותי חולצות

צולם בשוק הכרמל, תל אביב, יוני 2009.

הבעות

כאשר ראיתי את הפרחים המצולמים, נזכרתי בציור יפני שרכשתי לפני שנים במוזיאון לאמנות יפנית בחיפה. ציור ובו הבעות פנים מגוונות של בני אדם. צולם בראשון לציון (דיור מוגן של אבא), יוני 2009.

התחדשות

להתקלף מהישן ולהתחדש לחדש. צולם בגן מאיר, תל אביב. יוני 2009.

זוג

מבין העצים הרבים שבגן מאיר, בחרתי להתמקד בזוג אקליפטוסים. הכהה והמתקלף מדמה זכר. הבהיר והמקולף מדמה נקבה. צולם בתל אביב, יוני 2009.

יום רביעי, 3 ביוני 2009

טל הבוקר

בוקר קיצי ערפילי ולח. הטל הצטבר על העלים המחטניים. צולם בבת ים, יוני 2009.

חלזונות של קיץ

אני אוהב את צבעי שעת בין ערביים. הם חדים יותר. הצל ארוך ארוך יותר ולפעמים הדברים ניראים יפה יותר. בדרכי הביתה, קלטתי את מראה השבלולים שעל הגבעולים הקמלים. הם לחים וחיים בעוד שהגבעול יבש. מעניין מאוד. צולם בראשון לציון, יוני 2009.

גמלא

חשבתי בלבי על מר גורלם של יהודי גמלא. תשעת אלפים קורבנות, כחציים קפצו אל מותם לתהום. נשים, זקנים וטף. מזעזע ונורא. גמלא נפלה קודם למצדה. הסיפור דומה ושונה. במצדה הייתה התאבדות הדדית לאחר נאום דרמטי והטלת גורל. האם אפשר היה להמנע מגורל נורא זה? האם ישנו לקח היסטורי? האם אפשר להעריך היום החלטות שנלקחו בעבר הרחוק כל כך? האם תושבי גמלא האמינו שיש ביכולתם להתגבר על האימפריה הרומית האדירה? האכזרית כל כך כלפי מורדים באשר הם. האם האמונה והכבוד הלאומי היו בדרגה גבוהה יותר מהמוות? שאלות. צולם בגמלא, יוני 2009.