משמעות

לקול שירתה וצליל נגינתה של אורה זיטנר"הכניסיני" של ביאליק, התרגשתי עד דמעות. צפיתי בה, הקשבתי לשירתה הבשלה והצלולה, האזנתי למלים המרגשות והדמעות זלגו מאליהן. "אוֹמְרִים, אַהֲבָה יֵשׁ בָּעוֹלָם–מַה זֹּאת אַהֲבָה?" קודם לכן, התעלל בה, פשוטו כמשמעו, איש הסאונד באודיטוריום. איש גס רוח שדיבר אליה כאחרון פרחחי הרחוב. אורה ביקשה לבדוק את המיקרופון ונקשה בו, אך הוא השתלח בה בשפה גסה. באותו הרגע, נעלבתי במקומה וחמתי בערה בי. איזה חצוף! אך היא, דיברה אליו רכות, הצטחקה והמתינה לתורה לשיר ולנגן. ביני לבין עצמי הרהרתי, כעת היא ודאי כועסת, כיצד תוכל להופיע? אם אני הייתי בסיטואציה זאת, קרוב לודאי שלא הייתי "נכנס בו" כגמולו, אך כעסי העצור היה מעיק עלי ומפריע לי להופיע. אך לא! אורה "שכחה" מהעניין והופיע באופן יוצא מן הכלל. תוך כדי הופעתה, נזכרתי בהרצאתה הקודמת של שרה אוסטרוב "אדם מחפש משמעות". שרה הקריאה קטעים מספרים מהם ניתן ללמוד שהחיפוש אחר משמעות, טבוע בנפשו של האדם. כאשר האישה הולכת למותה ב"אלף שמשות זוהרות", היא מצליחה לפתע להבין את המשמעות של דברים פשוטים ובסיסיים שהיו לה בחייה. ההבנה הזאת, הציפה אותה בשלווה מוזרה אל מול פני המוות, ללמדנו שמי שמצא משמעות בחייו (או לחייו), קל לו להפרד מהם. ולהיפך, מי שלא מוצא משמעות בחייו, נאחז בהם בחזקה (ואולי בחרדה). זהו פרדוקס! הרהרתי באורה, האמנית שהופיעה וכה ריגשה אותי. אורה הצליחה לשמור על צלם אנוש! גם כאשר אדם גס רוח איים על שלוות נפשה. כיצד הצליחה לעשות זאת? בהתנהגותה של אורה יש משמעות גדולה. זהו אולי סוד קור רוחה. לשמור על צלם אנוש! להשאר בן אדם בחברת פרא אדם. צולם בבית אריאלה, תל אביב, יוני 2009.