"לפיכך נתכנסנו, אנו חברי מועצת העם, נציגי הישוב העברי והתנועה הציונית, ביום סיום המנדט הבריטי על ארץ-ישראל, ובתוקף זכותנו הטבעית וההיסטורית ועל יסוד החלטת עצרת האומות המאוחדות אנו מכריזים בזאת על הקמת מדינה יהודית בארץ ישראל, היא מדינת ישראל." מתוך מגילת העצמאות שהוכרזה על ידי דוד בן גוריון, ה' באייר, תש"ח.
מחרתיים, ה' באייר תשס"ט, 61 שנות עצמאות. כאשר הקשבתי כעת, להקלטת מגילת העצמאות בקולו של דוד בן גוריון, כפי שהייתה בתש"ח, הדמעות זלגו. גדולות, חמות ומלוחות. דמעות של כאב ושמחה גם יחד. כאב על הסבל הממושך והנורא של בני עמנו. שמחה על התקומה שהיא סוף סוף נחלתנו.
צולם בבת ים, פברואר 2009.
יום שני, 27 באפריל 2009
נצח ישראל
"אלא שבכל דור ודור עומדים עלינו לכלותינו, והקדוש ברוך הוא מצילנו מידם" (מתוך ההגדה). "נצח ישראל לא ישקר ולא ינחם כי לא אדם הוא להנחם" (שמואל א, טו). התבססתי על המקורות ע"מ להדגיש שתמיד ישנו איום על גורלו של עם ישראל אך למרות זאת, קיומינו הוא לעד. היום ערב יום הזכרון. לפני שבוע ציינו את יום השואה (שהייתה לפני 64 שנים). לפני שבועיים וחצי חגגנו את ליל הסדר וקראנו בהגדה לזכר יציאת מצרים (שהייתה לפני 3,300 שנה). מחרתיים נחגוג את יום העצמאות ה-61 של מדינת ישראל. נצח ישראל לא ישקר. צולם בחוף בת ים, דצמבר 2008.
יום ראשון, 26 באפריל 2009
אדריכלות רנסנס בירושלים
המגדל היפ'פה הזה ברחוב הנביאים בירושלים, נבנה בהתאם לעקרונות אדריכלות הרנסנס האיטלקי. התבוננתי בצילומים שיש בידי מהטיול האחרון שלנו לאיטליה (2007) שם ראיתי מגדלים דומים. בפירנצה (פאלאצו ווקיו) ובסיינה (פיאצה דל קאמפו). מה שלא יהיה, המגדל מרשים ומעניק חוויה אסתטית מיוחדת לצופים בו. צולם בפורים תשס"ט, ירושלים.
ישן מול חדש
יום שבת, 25 באפריל 2009
פריצת דרך
בדרכינו למוזיאון תל אביב, ראינו את מראה הגזע שפורץ את הגדר. המצלמה היתה בשלבי קלקול מתקדמים. היא סירבה לצלם. בסבלנותה אלי (כאן המקום לאמר תודה), התישבה אישתי וחיכתה עד שעקשנותי תגיע לכדי סיפוקה. דקות ארוכות ניסיתי להשמיש את המצלמה, לבסוף הואילה בטובה לצלם את הצילום הזה. זמן קצר לאחר מכן, שבקה המצלמה לגמרי ורק לפני מספר ימים תיקנתי אותה לשמחתי הרבה. זאת מצלמה דיגיטלית סוני משנת 2002 (נחשבת לאלטא זאכן בימינו), אך אני מבסוט לצלם בה. צולם בתל אביב, ינואר 2009.
ביס למעקה
סוף סוף, לקחתי את עצמי בידיים וצילמתי את המראה המיוחד הזה. לראשונה ראיתי את "הגזעים האוכלים" לפני כחצי שנה, אבל מכל מיני סיבות "מוצדקות", לא מצאתי את הפנאי או המוזה לצלם את המראה. הטיעונים לדחיה היו מעניינים מאוד. כעת ממהרים להגיע לחנות שעומדת להסגר. אפשר לצלם במועד מאוחר, כעת אין לי פנאי לזה. אני רוצה לקחת לי את הזמן בצילומים וכעת אני לחוץ. זאת רשימה חלקית בהחלט. אני נזכר בדברי הלל הזקן "ואל תאמר: לכשאפנה אשנה, שמא לא תפנה" (אבות ב, ד). ללמדנו שגם לפני אלפיים שנה, זיהו חכמינו את הטבע הדחייני שבנו. לא חשבתי על אמרה חכמה זאת באופן מפורש, אך משהו ממנה ניגן בי כאשר בתום יום העבודה, שיניתי את מסלול הרכיבה הביתה והגעתי ל"גזעים האוכלים" כדי לצלמם. צולם בתל אביב, אפריל 2009.
ציפור גן עדן
הפרחים הנאים האלה מקדמים את הנכנסים לבנין שבו מתגורר אבי. מספר חדשים, לאחר פטירתה של אמי (2005), החליט אבי לעבור ולהתגורר בדיור מוגן. אט אט הסתגל לחייו החדשים. נרגע מהאבל. למד לחיות ולהסתדר לבד. היה קשה. לו ולנו הבנים, אך אלה הם החיים. עדיין קשה פה ושם, אך גם אני הבנתי, שמסגרת כה תומכת ופעילה, מיטיבה עם עימו והאחרים המתגוררים שם. כבר למעלה משנה, אני עושה לי מנהג קבוע. להגיע אליו לקבלת שבת ולבלות (בפירוש) במסיבת ריקודים פעילה מאוד. אבי אינו בין הרקדנים (ואני בעקבותיו), אך לשבת ולראות את הזקנים/צעירים האלה, רוקדים ומפזזים, הוא מחזה מחמם את הלב. בפירוש, זקנה אינה גיל. רבים מן הזקנים שם, כה צעירים ברוחם. "רק" גופם מזכיר לכולנו שהזמן עובר.
צולם בראשון לציון, מרץ 2009.
יום שישי, 24 באפריל 2009
חלטורה ישראלית
הלוואי והיינו משתחררים מהנטיה הלא מבורכת שלנו לחלטורות קבועות. מילא, אילתור נסבל שפותר בעיה מיידית. אך חלטורה קבועה? סמרטוט שחובש צינור דולף, הוא משל לא סימפטי לנטיה ישראלית ידועה שרצוי מאוד לדלג גבוהה מעליה. כבר חדשים אני עובר לידה ורואה שהחלטורה הפכה לקבועה. למה לתקן אם החלטורה עובדת? איזה פיתוי! כמה קל להתפתות ל"טיעונים מוסמכים" שכאלה. ברצוני להפנותכם למאמרו המבריק של גיא בכור (באינטרנט) "מדינת האיזולירבנד: מאסון המכביה ועד ורסאי, מחומה ומגדל ועד אנאפוליס". לקרוא ולהרהר. צולם בתל אביב, אפריל 2009.
גלעד הצילו
פרשת חטיפתו, שביו וניסיון שחרורו של גלעד שליט, מעסיק אותנו כבר קרוב לארבע שנים. תהום מפרידה בין שוביו ותומכיהם מעזה לבין עם ישראל כולו. איני שוכח שבמאבק להצלתו, הוריו ומשפחתו נמצאים בקו הראשון. בקו הרגש העליון, דאגה אמיתית של הורים ובני משפחה לבנם. יחד איתם, ניצב עם ישראל, על ערכיו, כמיהותיו, תקוותיו. אני נזכר בשלושה מופעי אימים שנערכו בעזה בארבעת החדשים האחרונים שזכו לפרסום בעתונות הישראלית. ההצגה, המיצג וציור הקיר. בהצגה, העלה שחקן עזתי את דמותו של גלעד כמתחנן לשחרור. ההמון, געה בצחוק ושמח לאידו. במיצג, נבנתה בובה בדמות שליט כשלידה שלט המציין את משך זמן שביו. הקהל הגיע אל סיפוקו. בציור הקיר, צוירה דמותו כיום ובעוד שלושים שנה כזקן, ללמדנו שאין כל כוונה לשחררו. וכי למה תהיה? הרי העזתים כל כך נהנים ממנה. אוי לאכזר ואוי לשכנו. אוי לנו ואבוי לנו שנגזר עלינו לחיות סמוך לשכנים-אויבים כה מרים וכה אכזרים. גיא בכור מפליא לנתח את פרשת שליט כמזרחן מומחה ואדם חושב. כדאי מאוד לקרוא את כתבתו (באינטרנט) "גלעד שליט השנאה, הנקמה, הפחד, התקווה והייאוש. אז מה עושים?" מהכתבה למדתי, עד כמה הנושא סבוך מורכב וטעון. עד כמה החברה הישראלית מנותקת מהלך הרוח הפלסטיני בכלל והעזתי בפרט. עד כמה אנו שוגים במשא ומתן על שחרורו. מהצד השני של התהום נמצאים אנו. שביו האכזרי והממושך מאיר את ערכינו היהודים. קדושת החיים. ערבות הדדית. פידיון שבויים. כל המציל נפש אחת כאילו והציל עולם ומלוא. הצדק הטבעי. תקווה. שלום. רחמים, חמלה. וודאי יש עוד. אך די באלה כדי להבין את עומק התהום הפעורה בינינו. התצלום צולם בחזיתו של בית ז'בוטינסקי ברחוב המלך ג'ורג' בתל אביב, אפריל 2009.
יום רביעי, 22 באפריל 2009
עגורנים
בוץ מעוצב
מראה הבוץ, החזיר אותי על עקבותי. היה זה בתחילת היום, בפארק הסמוך לביתי. שטח אדמה מסוים, קיבל צורות מאוד מיוחדות לאחר שעבר השקייה. מעניין יהיה לראות אם הצורות ישמרו (בערב, בדרך הביתה). אם לא, הרי זה ברור, הכל זמני, הכל עובר. ההזדמנות היא רגע. אם הנך תופס אותה, שלך היא. אם לא, לא נורא, יש מיקצה שיפורים. רק לא לפספס במיקצה!
צולם בראשון לציון, אפריל 2009.
חרציות עקשניות
מעניין מאוד להווכח, בכל פעם מחדש, כוחה של צמיחה מהי. חרציות יפות אלה צומחות מתוך מדרכה המרוצפת באבנים משולבות. הכביש והמדרכה נעשו לפני כשנה במקום שבו צמחו חרציות בעונת החורף והאביב. חרציות אלה, עקשניות במיוחד, החליטו שהן לא מוותרות וממשיכות לפרוח. איזה יופי! רק שלא יפגשו עובד עירייה חרוץ מידי שיחליט שדינן כריתה, חס וחלילה. לפעמים נידמה לי שגם אם מישהו היה משתדל להנביט חרציות בצידי הדרך, לא היה מצליח כמו שהחרציות הצליחו בכח טבען. המכונית ברקע, הנראית בתנועה, חולפת מהר, מסמלת בעיני משהו. חומר למחשבה.
צולם בבת ים, אפריל 2009 (יום השואה).
צולם בבת ים, אפריל 2009 (יום השואה).
איטליה ומוסוליני
את הספר הזה, יחד עם ספרים נוספים, מצאתי זרוקים בחוץ, במצב גרוע מאוד. מי זורק אוצר בלום כזה של ידע? הכתוב ומצולם כל כך טוב? היה זה אתמול, יום השואה, במהלך רכיבה (על אופניים) שיגרתית לעבודה. מאחר ולא יכולתי לשאת את כל הספרים עמי, בחרתי שניים. אחד מהם על איטליה. איטליה מסקרנת אותי מאוד. הטיול המשפחתי שלנו באיטליה (2007), עדיין מעלה בי זכרונות יפים והרהורים שונים. פתחתי את הספר באופן מיקרי בדף שבו רואים את הדוצ'ה, מוסוליני צועד בין שתי שורות חיילים המצדיעים לו במוהל יד. כידוע, מוסוליני חבר להיטלר במלחמת העולם השניה. בזכות המיקריות הזאת (או שלא...), החלטתי להעלות נושא זה לאתר. אגב, אחר כך במשרד, לקח לי לא מעט זמן כדי למצוא את הדף הזה בספר. עד כדי כך שחווית המיקריות התעצמה בעיני יותר. צולם ביום השואה, תשס"ט.
יום שלישי, 21 באפריל 2009
כריתה וצמיחה
את התמונות צילמתי אותן לפני כחדשיים. אז, לא חשבתי על יום השואה. אולי, בסתר ליבי. אחרת, מדוע התייחסתי לעצים הכרותים בכלל? בכל אופן, יום השואה היום. כואב לי, חבל על הזמן. לעתים, הדמעות זולגות מאליהן. שיר, כתבה, עדות, פותחת את הסכר. והדמעות זולגות, אני חש את הכאב העצור. את הזעזוע. את הסלידה העמוקה לרוצחים הנאצים. למכחישים למיניהם. גם לצבועים. אני חושב על אבא, ניצול יחיד ממשפחתו. סיפור הצלה שלא ייאמן. עדיין מתייסר ממוראות עברו. הצליח להתחתן עם אמי ז"ל, להקים משפחה יהודית לתפארת. כרות שצמח והצמיח. כך גם עם ישראל. הקמת מדינת ישראל היא הצמיחה של העם היהודי. צמיחה לאחר כריתה כה כואבת. לזכור ולא לשכוח. לעמוד על המשמר. צוררי ישראל לא נחים לרגע.
צולם על גבול בת ים ראשון לציון, מרץ 2009.
צולם על גבול בת ים ראשון לציון, מרץ 2009.
יום שני, 20 באפריל 2009
לזכור ולא לשכוח
יום לפני יום השואה, ביקרתי סוף סוף בבית העדות בניר גלים (ליד אשדוד). במוזיאון המקומי, תערוכות, מוצגים, ספריה ופעילות לזכרון השואה. כדאי מאוד לבקר. שלושת התמונות הראשונות הן צילומים מעבודותיה של דבורה צימר (פסלת קרמיקה). התמונה האחרונה היא צילום של פתק בכתב ידו של נחמיה דוד: "...רק לארץ ישראל חוזרים...אל תשכח אותנו!...". צולם בבית העדות, ניר גלים, אפריל 2009.
יום ראשון, 19 באפריל 2009
שני צדדים למטבע
חלון ומציאות
אחרי הכל, טוב לחיות במדינת ישראל. למרות האיומים. למרות השסעים. סקרים מעלים ש"הישראלי הממוצע" נמצא ברמת אושר גבוהה יחסית. לא זה המקום לספר בשיבת ציון. ברחוב נחלת בנימין (תל אביב), עסקים כרגיל. אומני הרחוב מציגים ומוכרים את מרכולתם ברבים. תיירים וישראלים גודשים את המדרחוב המדהים הזה. גם בתי הקפה, הומי אדם. רבים שמחים ומחייכים. חול המועד פסח, תשס"ט.
צולם באפריל, 2009.
יום שבת, 18 באפריל 2009
קו שבר
כאשר ראיתי את השורש החצוי כשלידו אבן השפה החצויה, נזכרתי בשבר הסורי אפריקני. שבר זה חוצה את ארץ ישראל מדרום לצפון. אבל, קו שבר הוא כל קו השובר משהו. לכל אחד יש את הקו שבר שלו והדימוי המתאים לכך. המראה היה אכן מיוחד בעיני, כיצד לא שמתי לב אליו קודם? מאות פעמים עברתי לידו. טוב מאוחר מלא כלום...
צולם בראשון לציון, אפריל 2009.
יום חמישי, 16 באפריל 2009
גזע האהבה
פה פעור
הבוקר, יצאתי לבקר בתערוכת הפיסול של נירה רז בעיריית ראשון לציון. אבל, לא כל כך נעים לראות גן סגור (מתוך הכבש הששה עשר). בניין העירייה סגור לרגל המימונה. לשמחתי, אפשר היה לצפות בתערוכה מבחוץ, דרך שמשת הזכוכית. אמנם, זה לא אותו הדבר, אך הצלחתי להתרשם לטובה מרמת הפיסול שלה. נירה מפסלת דמויות כפי שהן ניראות במציאות. סיפורים "קטנים" מהחיים, כמו הבעה של ילד קטן. בגן העיר, מצאתי (למרות שהייתי שם המון פעמים) עצים גדולים ועתיקים. בל נשכח, ראשון לציון נוסדה בשנת 1882. בגן מבקרים בעיקר זקנים וילדים. הצעירים וגיל הביניים, נמצאים במירוץ החיים. חבר'ה, האם לא כדאי לקחת אתנחתא קלה? דבר לא יברח. ילדים כבר היינו. אם יאיר מזלנו, גם זקנים נהיה. הבה נאט את הקצב ונקדיש קצת תשומת לב לסביבה.
צולם בגן העיר, ראשון לציון, אפריל 2009.
יום רביעי, 15 באפריל 2009
אנדרטה לשלום
וכתתו חרבותם לאתים וחניתותיהם למזמרות. לא ישא גוי אל גוי חרב ולא ילמדו עוד מלחמה [ישעיה ב, ג–ה]. אילו מלים. איזה חזון. איך אפשר שלא להתפעם מההיגד וכתיבתו? אני כל כך גאה להיות יהודי, בן לעם שאחד מנביאיו-ישעיה, חרט בתודעה היהודית והעולמית לדורותיה חזון של שלום.
כל כך קרוב לביתי (סמוך למכללה למנהל), נמצאת אחת מהאנדרטאות היפות שראיתי מעודי. במרכזה, כלי מלחמה הניראים נובלים וחסרי שימוש כשמתוכם כלי עבודה זקופים וראויים לשימוש. רעיון נפלא, ביצוע יוצא מן הכלל של האמן וייסהוף (מוקדשת לזכרו של יצחק רבין). הציטוט מספר ישעיה, מקיף את בסיס היצירה. כבר מזמן תכננתי להגיע סמוך ליצירה ולהתרשם ממנה מקרוב. כדאי לציין שהגישה אינה בטוחה כלל ועיקר. למעשה, צריך לחצות כיכר סואן ללא מעבר חציה, בסיכון! זהירות! צולם בראשון לציון, אפריל 2009.
בוגונביליה בראשון
קביים לאקליפטוס
קפה על המעקה
יום שלישי, 14 באפריל 2009
עץ על מרזב
בשנת 1917
מפתן אנושי
אומן הזכוכית
הירשם ל-
רשומות (Atom)