פרשת חטיפתו, שביו וניסיון שחרורו של גלעד שליט, מעסיק אותנו כבר קרוב לארבע שנים. תהום מפרידה בין שוביו ותומכיהם מעזה לבין עם ישראל כולו. איני שוכח שבמאבק להצלתו, הוריו ומשפחתו נמצאים בקו הראשון. בקו הרגש העליון, דאגה אמיתית של הורים ובני משפחה לבנם. יחד איתם, ניצב עם ישראל, על ערכיו, כמיהותיו, תקוותיו. אני נזכר בשלושה מופעי אימים שנערכו בעזה בארבעת החדשים האחרונים שזכו לפרסום בעתונות הישראלית. ההצגה, המיצג וציור הקיר. בהצגה, העלה שחקן עזתי את דמותו של גלעד כמתחנן לשחרור. ההמון, געה בצחוק ושמח לאידו. במיצג, נבנתה בובה בדמות שליט כשלידה שלט המציין את משך זמן שביו. הקהל הגיע אל סיפוקו. בציור הקיר, צוירה דמותו כיום ובעוד שלושים שנה כזקן, ללמדנו שאין כל כוונה לשחררו. וכי למה תהיה? הרי העזתים כל כך נהנים ממנה. אוי לאכזר ואוי לשכנו. אוי לנו ואבוי לנו שנגזר עלינו לחיות סמוך לשכנים-אויבים כה מרים וכה אכזרים. גיא בכור מפליא לנתח את פרשת שליט כמזרחן מומחה ואדם חושב. כדאי מאוד לקרוא את כתבתו (באינטרנט) "גלעד שליט השנאה, הנקמה, הפחד, התקווה והייאוש. אז מה עושים?" מהכתבה למדתי, עד כמה הנושא סבוך מורכב וטעון. עד כמה החברה הישראלית מנותקת מהלך הרוח הפלסטיני בכלל והעזתי בפרט. עד כמה אנו שוגים במשא ומתן על שחרורו. מהצד השני של התהום נמצאים אנו. שביו האכזרי והממושך מאיר את ערכינו היהודים. קדושת החיים. ערבות הדדית. פידיון שבויים. כל המציל נפש אחת כאילו והציל עולם ומלוא. הצדק הטבעי. תקווה. שלום. רחמים, חמלה. וודאי יש עוד. אך די באלה כדי להבין את עומק התהום הפעורה בינינו. התצלום צולם בחזיתו של בית ז'בוטינסקי ברחוב המלך ג'ורג' בתל אביב, אפריל 2009.
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה